"יש לי אדמה תחת רגלי"

לפני כשלושים שנה התחוור לי כי יכול אני עדיין לפגוש את יל״ג, ביאליק וטשרניחובסקי, של הציור הארצישראלי. רעיון זה קסם לי והתקרבתי אל רבים מהם. נפגשתי עמם, ראיתי את ציוריהם ושמעתי את דבריהם וסיפוריהם. עליהם אני מספר בספר זה" - במלים אלה פותח שלמה שבא את הספר.

מעשה יצירה הוא מעשה של בחירה, של קבלת החלטות ומתן הדגשים למציאות מסוימת, מציאות שהיא סובייקטיווית בדרך־כלל. עולמו האישי של היוצר מתגלה אחר־כך, תוך כדי מפגש של יצירותיו עם עצמן ובהשוואה ליוצרים אחרים שיצאו מאותה מציאות אך גילו עולמות שונים. העיקרון של גילוי עולם פנימי, מתוך מציאות קיימת־אובייקטיווית, אי־ויתור על אמת סובייקטיווית של אדם חושב ויוצר, הוא רעיון שחוזר באופנים שונים בספר, ומהווה עיקרון מפתח להבנת עולמם של ציירים ראשונים אלה.

הסיפור שמביא שלמה שבא מפי הצייר גלעדי ממחיש יפה את העיקרון הזה: "...פעם התארחו אצלי שמשון הולצמן ומרדכי לבנון. היתה לנו רק קופסת צבעי־מים אחת. טבלנו את המכחולים באותם צבעים, ציירנו אותו נוף ונתקבלו שלושה ציורים שונים: של מרדכי לבנון רוחני, כאילו תפילה לבורא, של שמשון הולצמן אביבי, שמח וקל, שלי כהה, כבד ודרמטי והכל כאמור, מאותה קופסת צבעים..." (עמ' 134).

המאבק על הביטוי העצמי, על האמת היצירתית, חוזר בכל הסיפורים. מתוך כך עולה ומתגלה הקושי הגדול של אותם ציירים שבראשית חייהם כאמנים, לא היתה להם שום מציאות מעוצבת שעמה יוכלו להתמודד, ממנה יוכלו ללמוד, להשוות להסכים, למרוד.

בארץ, בשנות העשרים לא היו גלריות, לא היה אפילו מוזיאון אמנות אחד ומספר אספני התמונות היה זעום. לפיכך תפקידם של אותם ציירים היה לבנות מציאות חדשה; גם פנימית, גם חיצונית.

ההתמודדות הזאת של גילוי ארץ חדשה, של בניית עולם ממשי יחד עם גילוי יבשת פנימית־רוחנית, היא החוט המקשר בין כל אותם אמנים. דרכי ההתמודדות והתוצרים מקבלים ביטוי אישי שונה אצל כל אחד וחושפים "אני מאמין" אמנותי שהופך במשך הזמן ל"זרם" באמנות הישראלית.

החשיפה הזאת, תהליך הגילוי, הוא החלק המעניין שבספר ובכך כוחו וכאן גם חשיבותו.

שלמה שבא כותב בלשון סטנוגרמית כמעט, תוך הקפדה על מתן מספר עמודים שווה לכל אמן ואמן. למרות הסדר הצורני הקשה הזה, הקריאה בספר הופכת למסע גילוי שבסופו יודע הקורא, יודע ומכיר. ככל שמתקדמים בתהליך הקריאה, נוסף עוד רובד, מתגלה עוד נדבך - בסופה של הקריאה, תהיה לקורא תמונה שלמה המורכבת מקביעות אמנותיות, מוויכוחים, פולמוסים, רכילות, אינפורמציה, סיפורי־חיים. למשל: אינפורמציה, כמעט רכילות: חלק גדול מציירי שנות העשרים נסעו לפאריס, שהיתה בימים ההם מרכז האמנות העולמי. אלה שנסעו נפגשו עם 'התופרת'. התופרת היא זו שתפרה לנחום גוטמן את הפיג׳מה שלו, התופרת היא הפסלת חנה אורלוף שדאגה להפגיש את הצעירים עם אמניה של פאריס.

תוך כדי קריאה מתגלה לקורא עולמם של החלוצים, אלה שישבו בערים. בולטת במיוחד ההתייחסות לעיר תל־אביב, בנייתה החומרית והרוחנית.

אחד המשפטים היפים בספר מתייחס לנחום גוטמן: "נחום גוטמן יצר את המיתולוגיה של תל־אביב בראשיתה, עיר שאין עמה צער ויושביה חוגגים תמיד ורואים עצמם שליחים לגאולה. אין אני יודע אם כך היה באמת. גוטמן הוא אולי צייר יחיד בעולם שצייר עיר וגם יסד אותה, או בכל אופן יצר את דמותה כפי שהיא מקובלת עלינו..." (עמ' 27).

באותה דרך תיעודית מתאר שלמה שבא את הקשיים הכלכליים של הצִיירִים כחלק מקושי כלכלי שהיה מנת חלקם של אנשי היישוב בזמן ההוא. בכך מממש הספר את עצמו כמסמך היסטורי.

"דבר" סיפק תעסוקה לא מעטה לציירים אלה בראשית דרכם: " ... מארבע בלילה ועד שבע בבוקר הִיוֹ לבנון, פריבר, פיין וסטימצקי מחלקים את "דבר" למינויים, והיו פנויים לצייר בשאר שעות היום ולתווכח שעות רבות על מטרותיה של האמנות..." (עמ' 113). נחום גוטמן כתב וצייר ל"דבר לילדים", אריה נבון, עוד בהיותו סטודנט בפאריס, התפרנס מקריקטורות ותמונות הווי ששלח ל"דבר", אחר־כך במשך שלושים שנה המשיך לצייר קריקטורות בעיתון. מתוך הספר מתעצבת תמונת החיים התרבותיים של תושבי העיר באותה תקופה. בתי־הקפה היו מקום מפגש למשוררים, ציירים ושחקנים. בית־הקפה ייצג גם את השקפת העולם האמנותית של מבקריו, בבחינת 'אמור לי מה הן עמדותיך האמנותיות, ואומר לך באיזה בית־קפה יושבים החברים שלך... 'וכך מתאר זאת שלמה שבא: "...הוויכוחים, השיחות, הבילויים, התרכזו בשני בתי־קפה שהיו גם שתי "אסכולות" - "שלג לבנון" ברחוב אלנבי ליד הים וְרָצְקִי בּמעלה רחוב אלנבי. ב"שלג לבנון" ישבו אלתרמן, פן, נבון, הנדלר, לאה גולדברג, צבי שור, אביגדור המאירי, סטימצקי ובקפה רֶצְקי - שלונסקי והורביץ שטיינמן ונורמן שאז יצאו למלחמה ב"דור הישן" של הסופרים - ביאליק ורעיו. לא עבר זמן רב ונפתח בית־קפה אמנים חדש - "אררט" ברחוב בן־יהודה, ליד רחוב אידלסון. בעלת הבית שלו, לובה, שחורת שיער ועיניים היתה. היה בה משהו מהצועני, והיתה אהובה על האמנים. אחר־כך הקימה את "כסית" שאותו רכש יחזקאל איש־כסית שפרסמו בעולם..." (עמ' 113)

למרות קווים מאפיינים משותפים, משתדל שלמה שבא להציג את יחודו של כל יוצר ויוצר ותרומתו לעולם הציור המתהווה בארץ, ובכך מספק הספר אינפורמציה ממקור ראשון על לבטי יצירה, תהליך יצירה והדרך להגשמתה. העדויות שמובאות בשם הצייר הן חומר גלם להבנה מעמיקה יותר ביצירתו של אותו אמן ובהבנת התפתחותו של הציור בארץ.

הקנאות של הציירים לנוף ולמקום שבו הם נמצאים מדהימה ממש, מעניין לקרוא את הפרשנותֹ שלהם להתייחסותם אל הנוף הזה: כמו הדברים שמביא שלמה שבא בפיה של ציונה תג'ר: "יש לי אדמה תחת רגלי, אדמת יפו וחולות תל־אביב, כאן גדלתי ומכאן אני מציירת" (עמ׳ 43). או דבריו של קסטל, שמכל מקום שבו נדד בעולם תמיד חזר לצפת: "אני חייתי את צפת בכל רמ״ח אברי. בי חי זכרם של אבותי שחיו על אדמה זו, שחשבו והרגישו בה, זר לא יבין זאת. יבין מי שצמח מתוך אדמה זו כמו שצומח אילן. כמו שצמחתי אני..." (עמ' 65). או דבריו של זריצקי, "המייסטר" - כתיאורו של שבא, המורה־האמן שאליו עולים לרגל. זריצקי שפרץ גבולות של מקום, אינו יכול להתעלם מהשפעות הארץ והמחויבות אליה: "צייר בצרפת או באנגליה, קם בבוקר ומצייר ומסביב עומדת עיר שקיימת מאות שנים. הוא איננו יודע וגם לא מתעניין לדעת, מתי בנו את הרחוב ומתי הקימו את הבית שהוא חי שם. אצלנו יודע הצייר מתי בנו את הרחוב ומתי בנו את הבית השכן שכן הם נבנו נגד עיניו. הוא ראה כשלא היה הדבר ואח״כ ראה איך קם הבית ואיך קם הרחוב ונבנתה העיר. וכך מוכרח הצייר אלנו גם הוא להיות שותף..." (עמ' 87).

שלמה שבא מנצל את המפגש שלו עם האמנים, כדי לפרוע חוב. מהמבקרים. ומאוצרי המוזיאונים, שלא תמיד ידעו להעריך נכון, להתייחס בהתאם ליוצְרִים וליצירתם. המוזיאון הראשון הוקם בארץ בתל־אביב בשנת 1931. חלק גדול מהאמנים, שהתחילו ליצור בשנות העשרים היו כבר "מבוססים" באמירתם האמנותית, אבל הם לא זכו בחייהם להערכה.