ליטבינובסקי מת

הקברנים מיהרו. ערב חג, וצריך עוד להספיק לשוק או משהו דומה. ליטבינובסקי היה מוטל על האלונקה צרוּר בצרוֹר המתים. גם אמנים גדולים וותיקים מתים לבסוף. ספרתי כעשרים איש. ברגע האחרון עצרה מכונית וממנה יצאו ארבעה נציגים של אגודת אמני ירושלים. שני אמנים. האמנים היחידים ליד הקבר.

אמנים אוהבים את ליטבינובסקי. בחדשות של 11.00 הודיעו על פַטֶירת האמן החשוב, אבל אנשים לא באו, לא חיכו להם כאן יותר מדי. ערב חג, כזכור. ליטבינובסקי הוסע אל חלקת קברים חדשה. גם כאן הוא מהמחדשים. מאות יחידות קבר יצוקות בבטון ממתינות לכולנו כמסדר צבאי ענק. ענין של זמן והפרש של שני מטרים בין להיות למעלה או להיות למטה. זוהי השנייה האחרונה של ליטבינובסקי למעלה. הקברן השעין את האלונקה באלכסון אל תוך הקבר וליטבינובסקי החליק אל משכבו האחרון. חשבתי על ילדים המחליקים בגן המשחקים, אולי גם בגלל שליטבינובסקי כל כך ביקש את רוח הילד בציוריו.

הקברן יישר עתה את גופת האמן בתוך הבור. לא היו בעיות מיוחדות. ליטבינובסקי תמיד נמנע מלהיות לטורח. הבטתי לבור. צפוף שם מאוד. לא כחדרים הענקים והגבוהים שאותם מילא ליטבינובסקי בציוריו יום אחר יום. אחר כך, ביקש הקברן מחילה מ ... (הוא התכופף אל השלט כדי לראות במי בעצם מדובר) ובעוד העפר מוטל ניצבו מעט המלווים מספר דקות. היה חם.

שתי בנותיו הדוממות של האמן נראו כרפרודוקציה של ליטבינובסקי, כה דומות הן לו. הציירת טובה ברלינסקי, לחשה דומעת, שרק בזכות ליטבינובסקי החלה מציירת בפסטל שמן. הירקן של "היפרשוק", שהקפיד תמיד על מיטב הירקות והפירות לליטבינובסקי, הטבעוני הפדאנדט, עמד בצד ושמע עד כמה אהוב היה על הצייר. הוא ורעייתו זכו לדיוקן האחרון של ליטבינובסקי, כאשר זה כבר החל מאבד מאור־עיניו וחדל לצייר. לפני פחות משנה. ב.ש. שטיפל במסירות נדירה בליטבינובסקי, יום אחר יום במשך שנים, עמד לו בצד, מרוחק קמעה. הוא לא שפך כורכר אל הבור. ודאי היה לו קשה. השמש היכתה והבטון הצחיח של פתחי הקברים היה זקוק מאוד לצבעוניות החיה של ליטבינובסקי. מרדכי איש שלום שתק, טדי קולק לא הגיע, כמותו לא היו פה המאות שליטבינובסקי העניק להם מתנות מציוריו. חתן פרס ישראל לציור היה עתה מכוסה עפר כדבעי. "שמחת החיים", שכה הרבה לציירה היתה עכשיו לשתיקת המוות הסתמי והמשפיל. שלושה זרים צנועים הונחו מעל והחלו קומלים בו במקום. אף לא בעל גלריה אחת היה כאן. אף לא איש מוזיאון אחד. לפחות, הצדק הזה נעשה.

אם ליטבינובסקי שנא משהו בחייו - היתה זו צביעות, ואם היה לו חשבון - היה זה עם המוזיאונים, אשר מאז 1960 לא איפשרו לו תערוכה רטרוספקטיבית. אמת, גם הוא לא היה אדם קל, אבל הוא יכול היה להרשות לעצמו כמה גחמות. המוזיאונים לא. בעצם, משהו נכון בקומץ הזה של המלווים האחרונים. ליטבינובסקי שנא צרמוניות. לו העז פה מישהו להספידו, לבטח היה מרים את טונת העפר ואת לוחות הבטון שהונחו מעליו והיה שולח את המספיד לכל הרוחות. האיש המופלא הזה, נצר אחרון לנפילים הטולסטויאניים, הסתגר לו בעקשנות בביתו "שבכ״ט בנובמבר" במשך עשרות שנים. כמעט התנזר מהבלי העולם הזה. בפרסום בחל. עתונאים וצוותי טלוויזיות הוא השליך ממדרגות ביתו. מספר טלפון החליף מדי תקופה. אפשר שזו בדיוק הקבורה בה היה חפץ, אלא אם כן, אמרה הסתגרותו קריאה פרדוקסלית נואשת לאהבה ולתשומת לב. כך או אחרת, ליטבינובסקי מת. 91 שנים של מאבק איתנים מסתיימות בסתמיותו הדוממת של בטון מלבני וצרור קטן בתוכו. מה בין זה לבין אינטנסיביות של יצירה הגואה על גדותיה לילה לילה לאור הניאונים בין שתיים לחמש בבוקר? מה בין זה לבין המאבק חסר הסיכוי עד הרגע האחרון, עם גיוס הטבעונות, אופני הכוח, מלח־אצות מיפן ואמבטיות ים המלח? מה בין זה לבין אגדה נדירה ביפי נפשה ובעומק יצירתה של מי שהיה עמוד תווך של אמנות ישראל מאז ראשית צעדיה? את הכל בולע מלבן הבטון, וכל השאר הוא הבל הבלים. ליטבינובסקי ידע זאת היטב. על תבשיליו המיוחדים במטבח ועל היין המשובח שבמשובח תמיד, למדתי ממנו הרבה על ערכים אמיתיים ומזוייפים בחיים ובאמנות.

כמו חתול הנאסף אל מותו בחשאי ובהסתר, כך מת ליטבינובסקי, נסתר מעיני הבריות. עודו גוסס וכבר פרצו לבי־ תו. בציוריו לא נגעו. המוזיאונים שלנו הצליחו למחוק את שמו של ליטבינובסקי אפילו מתודעת גנבים. זה לא יעזור להם.