פנחס ליטבינובסקי

האמנות על-פי ליטבינובסקי

ד״ר גדעון עפרת

 

כשבא להשתקע בארץ ישראל ב-1919, הוכר בעיקר כאמן הרישום. בתחילה רישומי דיוקנאות, אחרי-כן רישומי פיגורות, בודדות או בקבוצות. במשך עשרות שנים אגר בביתו אלפי רישומים, רובם בפחם, וכמעט כולם מייצגים בני-אדם וחיות: יהודים, ערבים, חילונים, חרדים, נשים, ילדים, גמלים, חמורים, פרות. הוא ניחן בכושר רישום פֵנוֹמֵנָלִי. בכל תקופה מתקופותיו ובכל סגנון מסגנונותיו היתה איכות הקו שלו הקבוע שבכל המשתנים. "יש לו ידיים של דֶמוֹן", יכתוב עליו לימים אלן בּוּסקָה. את הקו הזה - הקולע, הזריז, הנחרץ והיפה (כן, ליטבינובסקי מעולם לא מאס ב"יפה" וזאת אולי פרישתו היחידה מדרך-טולסטוי של "אמנות מהי!'') - הקו הזה היה מאוחר יותר להשראה ולגירוי אנרגיות של צבע, בתקופה מאוחרת יותר, שבה נהג לדלות מדי לילה רישום ישן כלשהו מארגזיו העמוסים, ועיבד את המיחבר הרישומי במשחק גוונים חופשיים, במֶדיוּם ובפוֹרמָט אחרים. "לא חשוב איזה רישום", הסביר ליטבינובסקי, ובכך התכוון לפחיתות חשיבותו של התוכן המיוצג.

תוכן הרישומים היה לתואנה גרידא, עילה למשהו אחר, אלתורי, שכבר אינו מחויב לתוכן הפולקלורי, שבוודאי עוד קסם לצייר בשנות העשרים. "אצלי היד עובדת טוב מהראש", אמר ברוח ההסתייגות המודֶרניסטית מתכנים ספרותיים בציור. "אידיאות מזיקות תמיד, בכוליי, הרחיב (להלן עוד ניווכח שהגזים בהצהרתו זו אף כתיאור של עמדתו האישית), וכתחליף לתרבות האידיאות העמיד את תרבות האהבה. "אמנות זו אהבה", נהג לצטט את טולסטוי הנערץ עליו, והאהבה היא אַקט חושני: העיקר הוא בניית הקוודרט, ההדגשה, הניוּאַנסים והצבעים. תהליך מהיר, בלתי- אמצעי, ישיר. היה גאה בציור שנסתיים בעשרים דקות.

החושניות הישירה הזאת מבטיחה, כך האמין, את התוכן האחר, את ה"אהבה", את ההוּמָנִיוּת, אשר יצופו מאליהם כאיכות של תהליך הספון בנסיון חיים ובאישיוּת.

אדם-רישום-צבע-תהליך-אדם - לפנינו הנוסחה האינסטינקטיבית: "כמו אצל כלב לאחר הטעימה הראשונה. הטעם הראשון של הצבע כבר מובילני הלאה... הצבע הוא כמו אוכל בבטן. העיקר הוא הצבעיי. ומה שנראה כאילתור חופשי ואקראי אינו אלא דחף כורח: "צריך לדעת בדיוק איפה לשים את הצבע ואיפה להשאיר לבן", הסביר והוא כבר בגיל תשעים, כאשר עינו האחת כבר בוגדת בו ("אני רואה רק בעין אחת, אבל זו עין של גנב").

נשוב ונבהיר: תוכנו הפנימי של הציור הוא לאו דוקא תוכנו המסופר בדימויים. התוכן המבוקש אינו ידוע מראש אלא מתהווה מתוך האותֶנטיות של האמן, הנדרש לגירוי העולה מן הצורה הפיגורטיבית כדי להתניע את הצבע המופשט. תהליך ספונטני שאחריתו איננה ידועה אך יסודו מוצק, לא מקרי, מושרש תמיד בהכרת האמנות ובכושר ציור בסיסי, תהליך המתרחש בכל ציור ובמהלך הציורי כולו. מכאן האמונה בציור האחרון, מכאן החיפוש המתמיד, מכאן ההשתאות כל פעם מחדש: "הנה, ציירתי היום ציור אף-על-פי שהחלטתי לא לצייר. מפליאה אותי התוצאה כיצד זה הגעתי אליה? כך זה צריך להיות. "אכן היה בו בליטבינובסקי צירוף נדיר של פרימיטיביות ומשכּילנוּת נאורה. וְלדְמַר ז'ורז' הגדיר את ליטבינובסקי ב-1980 כצייר מעודן וברברי בעת ובעונה אחת, משכיל וילדותי. "הדימויים שלו הם אוצר-מילים של אמנות  היירוגליפית", כתב והעמיד את הצייר הירושלמי סמוך ל"אַרְט-בָּרוּט", הציגו כמשורר המשלב את "המדע העליז" עם בורוּתו מרצון של גוגֶן. יותר ויותר נפטר מן המחוייבות לתוכן המקורי, יותר ויותר התמסר לעצם הוריאציה. כלל רגישותו, כלל חושניותו וכלל חייו הפכו כלי המביע את עצמיותו הבלעדית ומוליד את תכניו בציור אחר ציור. את האדם שביקש ביטא בדרך שמוצאה אדם (ציוריו כוללים אך קומץ של נופים, כגון "בתים" - אוסף קורנגולד, ירושלים), אחריתה אדם ותמציתה קומוניקציה של רגשות, כהגדרת טולסטוי.

עם שהיה ער מאוד להתרחשויות האמנותיות במערב (ספרייתו היתה תמיד מעודכנת), ידע שרק על-ידי התרכזות מירבית בעצמיותו יצליח למצות את מקוריותו, וכך, כרומנטיקן קיצוני, התנתק מרצון מהסביבה היומיומית, החברתית והאמנותית עד שנותר לבד עם עצמו, לבד בחברת צבעיו, בדיו, ניירותיו והמוזיקה. לילה אחר לילה, בין שתיים לחמש, לאחר הכשרת הגוף בתירגול ובטבילה כנזיר במסדר האומנות, לבדו לאור מערכת ניאונים עזה ולצלילי קונצרט, שלף כמה סקיצות ישנות – וצייר. 

ועם בוקר - התוצאות. כל בוקר ושלל ציוריו. והערימות מתגבהות והולכות. אובסֶסיה של ציור. "גם באמבטיה אני חושב על הציור הבא". ומציור לציור גוברת ההתבהרות, גוברת הידיעה העצמית, גוברת תודעת המעט המחזיק את המרובה: פשוט יותר, תמציתי יותר, מהיר יותר. '"לעשות מה שפחות, כמו שעושה ילד: לצייר בפעם אחת". ואם היה ליטבינובסקי כעין נזיר מצייר, אפשר שראה בציור אקט של הארה.